עבר מספיק זמן כדי שאוכל לשתף,
נכתב לפני שנתיים ורלוונטי להיום יותר מתמיד,
לפני שהכרתי את החצי האהוב שלי יצאתי תקופה עם בחור. היו פרפרים. הייתה התאהבות. בחור מקסים, באמת.
הקשר היה רציני וכעבור שנתיים הוא הציע לי נישואין.
עד כאן סיפור רומנטי.
נסענו אליו הביתה להודיע להורים שלו ובאופן מפתיע (אבל משמיים) ההורים שלו התנגדו לאירוסין.
מסיבה פשוטה ולא אישית שאנחנו צעירים ולאן אנחנו ממהרים.
האמת, לא נלחצתי מהתגובה.
ההפך, היה לי ברור שזה יחזק לנו את הקשר ושלמרות שאנחנו מכבדים ואוהבים אותם זה לא ישנה את ההחלטתנו.
אז חשבתי ...
רגע אחרי שחזרתי הביתה דיברנו בטלפון והוא אמר שחשב על זה ואמא שלו צודקת.
צריך לחכות.
תראו, היה בזה מן האמת למה למהר?!
ובכל זאת משהו ישב לי על הלב.
אתה מקבל החלטה כזאת עם אמא שלך ולא איתי?!
אני לא חיכיתי...
ניסיתי להבין מה הפחיד אותי, מה הפריע לי .
אמא שלי תמיד אומרת: ״חמות יש לכולם, חלקן קלות, אחרות מאתגרות. השאלה היא כיצד החצי שלך מתנהל מולה . יציב בדעתו עם האמת שלו או שלא"
בתחילת הקשר שלי עם עקיבא לא רציתי לשחזר את הטראומה אז אימצנו לנו כלל ברזל:
מול המשפחה שלי אני מאמצת את דעתו של עקיבא, והוא יאמץ תמיד את דעתי מול המשפחה שלו.
כלפי חוץ לא יהיה סדק או אפילו חריץ, יש לנו דעה אחת מאוחדת וגיבוי מלא. (גם אם אני כלל לא מסכימה איתו בפועל...)
בתוך הבית ניתן לומר הכל ואף לחלוק.
בחוץ אנחנו אחד!
כל אחד מול המשפחה שלו, לא רק מגבה אלא זה שמדבר איתם.
אם אין סדק אין מי שיכנס בניכם.
זוגיות גם ככה יודעת עליות וירידות תוסיפו לזה עוד דעות של אנשים וזה רק מתעצם.
באופן טבעי אם חלילה אתווכח עם חמותי היחסים יתערערו, אהובי יצטרך לבחור צד, אשתו או הוריו וטוב לא יכול לצאת מזה.
לעומת זאת בתוך המשפחה, אחים והורים מתווכחים, רבים, מתחבקים, משלימים ושוכחים.
מה שלא כך עם בני זוגם.
משהו נשאר וזה משאיר משקעים.
תראו, הרצון הוא לא לחנך את ההורים הרי מצידם זה טבעי וכוונותיהם טובות.
גם להתייעץ עם ההורים זה טבעי ואפילו לגיטימי.
הרעיון לחנך את עצמנו.
ולמנוע מצב שאפשר להיכנס בינינו.
כמו שנאמר ״ על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו והיו לבשר אחד״
コメント